ביהמ"ש דחה בר"ע על ההחלטה להעביר רכב שנתפס ע"י המשטרה לידי העוררת

           בפניי בקשה למתן רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת י' שיצר). אשר על פיה הוחלט להעביר רכב שנתפס על ידי המשטרה (להלן: הרכב) לידי העוררת, בכפוף לערבויות, כמפורט בגוף ההחלטה.

           ביום 7.10.2007 נעצר בן זוגה של העוררת, מר אלכסנדר ינקלביץ (להלן:  ינקלביץ) בחשד לעבירות של חטיפה וסחיטה באיומים אשר בוצעו תוך שימוש ברכב. עם מעצרו של בן הזוג נתפס הרכב.

           ביום 14.10.2007 הגישה העוררת לבית משפט שלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט מ' לנדמן) בקשה להחזרת התפוס לידיה. בבקשה נטען כי מדובר ברכבה האישי של העוררת, וכי היות והרכב כבר נתפס וצולם על ידי המשטרה אין כל מגבלה המונעת את החזרתו לעוררת. כנגד טענות אלו טענה המשיבה כי בכוונתה לחלט את הרכב בסוף ההליך המשפטי נגד ינקלביץ, בהתאם לסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: פקודת סדר הדין הפלילי) וכי עדיין לא גיבשה עמדה סופית האם הרכב ישמש ראיה במשפט. כמו כן הסכימה המשיבה להחזרת התפוס בתנאים ובערבונות מתאימים.

           בית המשפט השלום נעתר לבקשה בחלקה וקבע כי הרכב יוחזר לידי העוררת בתנאים מגבילים, שהעיקריים שבהם הם הפקדת מזומן או ערבות בנקאית על סך 20,000 ש"ח; ערבות על סך 80,000 ש"ח שתיחתם על ידי העוררת; ושיעבוד הרכב ופוליסת הביטוח לטובת המשיבה. כן קבע בית המשפט כי קיימת סמכות חילוט מכוח סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי, וכי אין משמעות מעשית לכך שהרכב רשום על שם העוררת היות ואין חולק כי מדובר בבן זוגה וכי המדובר לכל הפחות בבעלות משותפת.

           ביום 21.10.2007 הוגש כתב אישום כנגד ינקלביץ בו הואשם בעבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 382(א) ו- 379 לחוק העונשין; עבירה של קשירת קשר לבצע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, עבירה של כליאת שווא, לפי סעיפים 377 ו-29 לחוק העונשין; ועבירה של סחיטה בכוח, לפי סעיפים 427(א) רישא ו-29 לחוק העונשין.  

           על החלטת בית משפט השלום הגישה העוררת ערר לבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו.

           ביום 11.11.2007 החליט בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שיצר) לקבל חלקית את הערר ולהקטין את הערבות הכספית הנדרשת לסכום של 10,000 ש"ח עקב נסיבותיה המיוחדות של העוררת. בית המשפט קבע כי אין ממש בטענה כי לא ניתן לחלט את הרכב היות והוא רשום על שמה של העוררת, וכי במקרה זה חלה חזקת הרכוש המשותף, אלא אם יוכחו הלכה למעשה נתונים אחרים. כן קבע בית המשפט כי ניתן לחלט רכוש משותף והכל באופן יחסי לזכויות בנכס.

           מכאן בקשת רשות הערר שבפניי.

          לטענת בא-כוח העוררת, שגה בית המשפט המחוזי משקבע, כי קיימת סמכות חילוט כלפי העוררת, שכן לא ניתן לחלט רכוש של צד ג' שאינו מעורב בעבירה. עוד טוען בא כוח העוררת, כי אין חולק על כך שהעוררת הינה לפחות הבעלים המשותף ברכב, ומכאן שאין סמכות לחלט את חלקה ואת הרכב בכלל. ואם הסמכות לחלט את הרכב לא קמה בסוף ההליך אין אפשרות לתפוס את הרכב בתחילת ההליך, מתוך כוונה לחלטו.

          מנגד, סומכת באת כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לטענתה, את הבעלות יש לבחון על פי הבעלות המהותית,  וכי גם במקרה של בעלות משותפת ניתן לחלט את הרכב.

         לאחר עיון בבקשה ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לפניי, שוכנעתי כי יש לדחות את בקשת הרשות לערור.

         המקור הנורמטיבי לתפיסת חפצים על ידי המשטרה מצוי בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי.